עיריית ירושלים נ' בד רץ בע"מ ואח'

פסק דין

כללי

1. במרכזו של תיק זה שאלת אחריותם האישית של הנתבעים 3-2 לחוב ארנונה של הנתבעת 1, אשר הנתבעים 3-2 הינם בעלי מניותיה.

התביעה היא לתשלום ארנונה בגין נכס אותו החזיקה הנתבעת 1 בין השנים 2007-2004.

אין מחלוקת כי הנתבעת 1 אכן החזיקה בנכס בתקופה הרלוונטית ואין מחלוקת כי חוב הארנונה בגין תקופה זו עומד על סך 366,430 ₪ נכון ליום הגשת התביעה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 8-7).

טענות הצדדים

2. לטענת התובעת יש מקום להטלת אחריות אישית על הנתבעים 3-2 אשר המשיכו לנהל את הנתבעת 1 על אף שידעו כי הנתבעת 1 אינה מסוגלת לשלם את חוב הארנונה ועל אף שגם בתקופה שקדמה לתביעה לא שילמה את חוב הארנונה ואף ניתן כנגדה פסק דין בשנת 2004. לטענת התובעת יש להטיל את האחריות על הנתבעים 3-2 הן מכח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 הדן בהרמת מסך ההתאגדות מעל בעלי מניות בחברה והן מכח סעיף 8ג לחוק ההסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 אשר מאפשר הטלת אחריות אישית על בעלי שליטה בחברה בשל חוב ארנונה.

לטענת הנתבעים אין מקום להרמת מסך כנגד הנתבעים 3-2 מכח סעיף 6 לחוק החברות שכן מהראיות עולה כי ניהלו את החברה בתום לב כשדווקא התובעת היא שנהגה בחוסר תום לב כשבאה זמן כה רב לאחר צבירת החוב ומבקשת להטיל אחריות אישית בגינו על הנתבעים 3-2. לעניין הרמת מסך מכח חוק ההסדרים טוען ב"כ הנתבעים כי בשל הליכים אותם נקטה התובעת לא נותר לנתבעת 1 כל רכוש במועדים הרלוונטיים ועל כן לא ניתן בהתאם לחוק ההסדרים לייחס את חוב הארנונה של הנתבעת 1 לנתבעים 3-2.

דיון

הרמת מסך מכח סעיף 6 לחוק החברות

3. האם יש מקום להרמת מסך כנגד הנתבעים 3-2 אך מאחר והמשיכו לנהל את החברה על אף קיומו של חוב ארנונה קודם? אינני סבורה כן. לא די בעצם צבירת החוב כלפי התובעת כדי להצדיק הטלת אחריות אישית על בעלי מניות (ר' ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ. עיריית תל אביב ואח', בעמ' 6).

הנתבע 3 העיד כי סבר במהלך תקופה ממושכת, ולסברתו בכך גם האמינה העיריה, כי אם ימשיך העסק לפעול לאחר שנקלע לקשיים, תהא זו הדרך היחידה בה תוכל הנתבעת 1 לפרוע את חובותיה (ר' סעיף 48 לתצהיר. ר' גם עדותו בעמ' 17, שורות 32-30). גם עו"ד רן אפרתי שנתן תצהיר מטעם הנתבעים מפרט בתצהירו כיצד בעקבות פסק הדין שניתן בשנת 2004 פנה ביחד עם הנתבע 3 למי שייצג אז את התובעת על מנת שתתאפשר המשך הפעלת העסק לצורך פירעון החוב ובעקבות זאת אף נתגבשה הסכמה לתשלום החובות השוטפים וכן תשלום חלקי על חשבון חובות העבר (ר' סעיפים 5-4 לתצהיר). האמור בתצהירו לא נסתר בחקירתו. למעשה גם על פי תצהירו של משה לוי מטעם התובעת "לאורך השנים איימו נציגי הנתבעת 1 כי אם ינקטו הליכי הוצאת מיטלטלין מחנות הנתבעת 1, תפסיק הנתבעת 1 את פעילותה, ועירית ירושלים לא תצליח לגבות את חובה..." (סעיף 16 לתצהיר).

כעולה מתצהירו של משה לוי, הנתבעת 1 שילמה בשנת 2005 סך של 70,146.66 ₪ על חשבון חוב הארנונה. במהלך שנת 2006 שילמה הנתבעת 1 המחאות בסך 48,000 ₪ על חשבון חוב הפיגורים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד הנתבעת 1 בגין פסק הדין משנת 2004 (ר' סעיפים 33-32 לתצהיר).

על פי עדותו של הנתבע 3 שולמו חובות לנושים אחרים באופן חלקי (ר' סעיפים 47, 27 לתצהיר; עדותו בעמ' 19, שורות 10-3). לעדותו השקיע בעסק את כל חסכונותיו שצבר בשנים שקדמו להקמתו, עבד בו יחד עם אשתו מבוקר עד ערב והמשכורות שמשך היתה זעומות ביותר (ר' סעיפים 5-6 לתצהיר; עדותו בעמ' 18, שורות 28-27).

התמונה המתקבלת מהמפורט לעיל איננה של חייב העושה שימוש באישיות המשפטית של חברה לשם קיפוח או הונאה של צד ג', אלא של חברה שנקלעה לקשיים, ואשר בעליה עושים מאמץ "לשרוד" ולהמשיך הלאה. אין באמור כדי להצדיק הרמת מסך מכח חוק החברות.

4. זאת ועוד. כאשר הטענה היחידה המועלית בתמיכה להטלת חיוב ארנונה על בעלי מניות בחברה היא עצם קיומו של חוב ארנונה, ההסדר הרלוונטי להטלת אחריות אישית על בעלי המניות הוא זה הקבוע בחוק ההסדרים. סבורה אני כי בעניין זה קבע המחוקק הסדר מיוחד אשר נדרשת התקיימות התנאים הקבועים בו לצורך הטלת האחריות. ודוק. אין הכוונה כי לא ניתן להטיל אחריות בגין חוב ארנונה על בעלי מניות בחברה מכח סעיף 6 לחוק החברות. ואולם, כאשר הטענה היחידה שבעטייה נטען כי יש להרים את מסך ההתאגדות היא עצם קיומו של חוב ארנונה שאינו משולם, נראה כי התנאים להטלת האחריות הם אלו הקבועים במסגרת חוק ההסדרים.

הרמת מסך מכח חוק ההסדרים

5. לטענת התובעת יש מקום לחיובם של הנתבעים 3-2 בחוב הארנונה של הנתבעת 1 מכח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים הקובע כי לגבי נכס המוחזק על ידי חברה פרטית ואשר אינו משמש למגורים "...רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה פרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה בשנויים המחוייבים...". "הוראה זו מאפשרת למעשה "הרמת מסך" "שמובילה לגביית חוב הארנונה מבעלי השליטה בחברה בהתאם למועד החקיקתי של סעיף 119א לפקודת מס הכנסה...". (ר' עע"מ 4072/11 עירית בת-ים נ. ירדנה לוי, עמ' 5).

על פי סעיף 119א(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] "היה לחבר-בני-אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות האמורות". על פי סעיף 119א(א)(3) "בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו ללא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס אלא אם הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

הוראת סעיף 119א קובעת מספר תנאים שבהתקיימותם ניתן לגבות את חוב המס מבעלי השליטה בחברה. המחלוקת בענייננו נוגעת לתנאי שעניינו העברת נכסים ללא תמורה.